יום שני, 18 במאי 2015

It's a Wrap!

לפני שבועיים מלאו לי 28.


אתם יכולים לנחש שלא התמודדתי עם זה בצורה הכי טובה. גם כי אתם זוכרים את סערות ימי ההולדת הקודמים וגם כי לא כתבתי כלום כבר המון זמן. אח שלי שלח הודעה מודאגת מסין אתמול. הסברתי שהגעתי לרמת מרמור שהמקלדת לא סובלת.

אבל די. חלפו שבועיים, כאמור, אני צריכה להתגבר על האחד הזה מתישהו לפני יום ההולדת הבא.

עוגת יום ההולדת שלי. תודה, אמא!

24 שעות לפני פרוץ יום ההולדת שלי, מצאתי את עצמי בגוש עציון, עם אמא שלי. עצרתי לטרמפיסט באיזה צומת, כהרגלי. אני בדרך כלל מניחה לטרמפיסטים שלי; כשהם מצטרפים אליי לנסיעה ארוכה, לרוב, הם נרדמים, ובנסיעות קצרות במילא אין מה להשקיע בשיחה.
עם הטרמפיסט הזה, משום מה, התפתחה שיחה. בחמש הדקות שהוא בילה באוטו שלי (הוא לא שלי, אני משתמשת ב'שלי' מטעמי נוחות) הספקתי לגלות בן כמה הוא, איפה הוא לומד, איפה הוא עובד, איפה הוא גר, מאיפה הוא במקור ואת שמו המלא.
עכשיו, אני אצא באזהרה כי אכפת לי מכן, קוראותיי היקרות והרווקות: אל תעשו את זה. אם הוא נראה ונשמע חמוד, אם באופן שבו הוא נושא את עצמו יש משהו מעניין, אם הוא מתנסח בצורה שמבלבלת אתכן במובן הכי חיובי, אם אתן פשוט מרגישות שהוא חכם, אם הוא עובד במקצוע טיפולי (אין סיכוי שרק לי יש קטע איתם) - אל תשאלו איך קוראים לו. לא בעידן הפייסבוק. אני מבטיחה לכן, תסמכו עליי. אתן לא תצליחו להתאפק. אתן תסטקו את הפרופיל שלו (בעדינות, אמנם, ובכל זאת). אתן תגלו שהוא עושה שימוש מושלם בסימני פיסוק, שהוא כותב נפלא ושיש לו טעם מצוין במוזיקה. וזה נורא ואיום.
תשאלו למה זה נורא ואיום. תשאלו.
אני אגיד לכן. כי אנחנו מעדיפות דחייה אפשרית על פני דחייה ודאית.
אנחנו חושבות שאולי, אם ההזדמנות תציג את עצמה, אנחנו נפנה אל מישהו שמוצא חן בעינינו. זה לא נכון באחוזים גבוהים.

פחות או יותר מאז שהבנתי שיש שני מגדרים, אני גם יודעת שבאחד מהם משתמשים בכל דבר ארור ככלי לניגוח עצמי; מאה גרם נוספים שלא היו שם אתמול, קמט פה ושם, שיערה לבנה לא עלינו, ואוי, הגיל שלנו. זה סעיף רציני.
אנחנו כל כך לא מרוצות מעצמינו, שרובנו לא מסוגלות להתמודד עם ביקורת גם מבחוץ. אנחנו לא רוצות לראות אותנו דרך עיניים של אדם זר (בטח אם הוא משתייך למגדר אליו אנחנו נמשכות) כי זה לא בטוח, לא מוגן ולא לחלוטין הכרחי.

חזרה לטמרפיסט שאני לא אעשה כלום בעניינו - כשגילינו בן כמה הוא (23), פלטתי "אה. ילד". הצטערתי על זה מיד.
עד שאני הגעתי לגיל שלו, עברתי מספיק בשביל לא לחשוב על עצמי כילדה. וכמו ששיטוטיי הווירטואליים אישרו מאוחר יותר - הוא אכן לא ילד. בניסיון להתנצל על פליטת הפה הפטרונית, אמרתי סליחה והוספתי שיום ההולדת שלי יחול מחר, שאני אהיה בת 28 ושאני לא מגיבה לזה בצורה מאוד חיובית.
כמעט הגענו לתחנת ההורדה, אז הוא הספיק רק לענות לי שזה גיל, מספר. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל הכיוון היה משהו שנוגע לפרספקטיבה ופרשנות.

ובכן, אני מוכנה לאתגר. קצת אוטוסוגסטיה עוד לא הרגה אף אחד:

אני בת 28.
יש לי כל כך הרבה ניסיון בכל כך הרבה תחומים שאני כמעט לא עושה טעויות קולוסאליות יותר; אני יודעת איך נראה חוזה שאסור לי בשום פנים ואופן לחתום עליו, אני יודעת איך נראית זוגיות שלא עובדת, אני יודעת איך נראית אחת נפלאה, אני בשליטה על ההכנסות וההוצאות שלי, והיפותטית, אני לחלוטין מסוגלת להחליף גלגל.

אני נמצאת כאן מספיק זמן בשביל לשמוע מוזיקה מסוימת, לעשן חומרים מסוימים ולשתות אחרים כי אני רוצה ולא כי אני מרגישה שיש לי מחויבות חברתית כלשהי. הטעם שלי עצמאי, מדוקדק והולך ומשתפר.

חילצתי את עצמי ממספיק צרות בשביל שהתגובה הראשונה שלי למשבר לא תהיה להתקשר אל מישהו.

אני מפוכחת ומסוגלת לציניות אכזרית, אבל מתנהלת ברכות.

בחלקם, החיים שלי היו מספיק איומים בשביל שאני לא אאבד את שלוותי לחלוטין מכל אסון פרטי (ובשביל שלא אתן את ההגדרה הזאת בקלות) ולצד זה אני מסוגלת להתרגש עד דמעות ולהעריך עמוקות כל נס קטן (ולתת את ההגדרה הזאת גם לאירועים פעוטים).

אני אחראית, מכילה, מדאיגה את עצמי חצי למוות ונשארת בתפקוד, ומותר לי לעשות דברים שלבני 16 אסור, אז אחלה.

יש לי חברים "ותיקים". יש לי נעליים בנות 7. יש לי בסיס להשוואה.


אני בת 28. ואולי זה לא כזה גרוע.








חוצמזה, קיבלתי מלא מתנות.

אחת מהן הייתה עטופה נורא יפה והיוותה את ההשראה לחלק היצירתי בפוסט הזה:
רוני כזאת קסומה. ויודעת לצייר דובים.
מה שבפנים נורא שווה ולגמרי משהו שרציתי, אבל העטיפה היפיפייה היא שגורמת למקבל המתנה לקפץ עוד לפני שהוא מגלה מה היא. פי שניים המבסוטיות. לא תתאמצו קצת בשביל זה?

התמונה לא שלי ואני לא מוצאת את המקור. סליחה.
איך זה שכל קשקוש על נייר קראפט נראה כזה שיקי ומהמם?

בכלל, נייר קראפט הוא הבסיס לכל עטיפה ביתית. אפשר למצוא גיליונות גדולים של נייר כזה במרבית חנויות הציוד לגנים ובחנויות לחומרי יצירה.

גרסה נוספת:
dreamgreendiy.com
חזרה לנייר קראפט -

ענפים, חוט טבעי וציפור.
livejournal.com
מרחו דבק על היקף הבלון מהצד התחתון והניחו אותו על הנייר. ניסיתי, נדבק באופן מושלם. הבעיה שלי הייתה שהחלפתי את העיניים האלה בעיניים זזות קטנטנות, כל הפרופורציות הלכו והפיל מצא את עצמו בפח.
welke.nl
pgeveryday.ca
ליד גיליונות של נייר קראפט תוכלו למצוא גם גיליונות גדולים של נייר לבן פשוט. כדאי להחזיק בבית גם כאלה.
קרדיט על התמונה
אם תחזיקו נייר לבן כזה בבית, תוכלו ללפף צמר על קובייה, לטבול אותה בצבע לבחירתכם וליצור דוגמא:
brit.co
או להחתים עליו תפוח אדמה! שהוא בעצם אבטיח!
innerchildfun.com
פוסט הזה דיברנו על החתמות עם כרוב ועם סלרי. קפצו לבקר.)

אם יש לכם נייר עיתון גדול, מדבקה פרחונית פשוטה, רפיה וכפתור חמוד, אתם יכולים לעטוף דברים ככה:

מזכירה לעצמי לאסוף מפות בביקור הבא בחו"ל.
Cherryskin בפליקר
אם אתם נותנים כסף או צ'ק במתנה, גם הם יכולים להיות ארוזים יפה:
(כמובן שאם זו לא מתנה שאתם מניחים ביד המקבל אלא, נגיד, בכספת - אל תארזו אותה ככה!)
Larissa Holland בפליקר
ואתם תחשבו שזו השקעה פסיכית רק בשביל סרט, אבל עם נייר קראפט וחוט פשוט ואטב קטן... תראו:

קרדיט על התמונה

אתם לוקחים מסקינגטייפ שקוף, זורים על רצועה ממנו קצת חירורים צבעוניים, סוגרים את העסק עם רצועה נוספת (צד דביק לצד דביק, כמובן), מוציאים קצת מהאוויר סביב העיגולים עם תחתית של טוש או משהו, גוזרים צורת פפיון ומבינים שזו אכן הייתה השקעה פסיכית. לא חשוב.


ואחרונה חביבה, לרגל עונת החתונות שנפתחה לא מזמן (סיפרתי לכם שאני ממש שכנה של אולם אירועים?):


תצטרכו: בריסטול שחור, בריסטול לבן, נייר קראפט, עט שחור וסכין גרפיקאים או סכין יפנית ממש קטנה.




איך עושים את זה:
עטפו את המתנה. ציירו את החתן והכלה (או החתן והחתן או הכלה והכלה או מה ואיך שמתאים לסיטואציה!) היכן שאתם רוצים אותם. הסירו את העטיפה. עם הסכין, חתכו צד אחד של כל אחת מהדמויות (צדדים מתחלפים, כמו בתמונה). קפלו את החצי הגזור אל החצי השלם כדי ליצור דמות תלת ממדית. הדביקו ניירות בצבעים המתאימים מאחורי החללים שנוצרו. הוסיפו פרטים קטנים כמו שרשרת, עניבת פפיון, נעליים וכדומה.



זהו. אני חוזרת להעביר את שנתי ה29, אולי עם מידה כלשהי של סלחנות עצמית וקבלה.

תודה שהייתם כאן, יומולדת שמח לכל מי שחוגג יומולדת, דברים טובים גם לכל מי שלא ואתם יודעים, נתראה עוד איזה חודש וחצי.

קיץ טוב ובטוח,
התפרנית

11 תגובות:

  1. אפילו שאנחנו לא מכירות,אני ממש ממש רוצה להיות חברה שלך. לא בקטע פסיכי אלא בקטע הזדהותי עם כל מה שאת כותבת.

    השבמחק
  2. דווקא בגלל שאנחנו מכירות, אני כ"כ שמחה שאני חברה שלך. אוהבת אותך. לעוד הרבה שנים יפות ומאושרות.
    אני.

    השבמחק
    תשובות
    1. מתברר שיש לי חברה שחושבת שהיא החברה היחידה שיש לי... :)

      "אני". סופר אינפורמטיבי. :)

      בכל מקרה, אני בטוחה שגם אני שמחה שאנחנו חברות ושגם אני אוהבת אותך!

      מחק
  3. אני מכירה אותך הכי הרבה זמן! מוהאהאהא
    מרביק, פוסט מעולה!
    עלי והצליחי!
    3>

    השבמחק
  4. מה זה כבר 5 שנים הפרש.
    מה זה כבר דחייה.
    דחייה עדיפה מעמידה במקום. דחייה עדיפה מפחד.
    דחייה הופכת עם השנים לסיפור די מעניין, עמידה במקום לא תביא אותך למקומות מעניינים.
    יאללה, מ'כפת לך :)

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מסכימה, ההפרש הגילאי הוא לא הבעיה.

      אבל אני חולקת עלייך לגבי העמידה במקום והסיפורים המעניינים. בחיי, אני מאלה שדברים מעניינים קורים להם בלי שהם זזים ממקומם. רק לפני כמה חודשים נכנסתי לחניון, דוממתי מנוע ומישהו יצא מהחנייה שלו בפזיזות ונכנס בי. [שנינו בסדר, גם הרכבים.]

      מחק
  5. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  6. מותק, את. אני כל כך אוהבת לקרוא אותך. ותודה, הבית שלי נראה הרבה יותר יפה בזכות בלוגך, והמוח שלי עוד יותר מופרע, גם בזכותו. ורעיו - אני משתמשת לעטיפה פעמים רבות בנייר אפיה... יש המונהמון דברים לעשות איתו, החל משקיות חמודות ומרשרשות וכלה בשלל עטיפות שיקיות לגמרי..

    שוב, תודה.
    ה' יברך אותך, נשמה

    השבמחק
    תשובות
    1. הו, תודה!

      יחולו כל הברכות הטובות על ראשך.

      מחק